בית » כתבות » היסטוריה » עליית החסידים ההמונית לא"י

אברהם יערי דעת

תקציר: משנת 1740 היו עליות חסידים: יחידים וחבורות, וביניהם קבוצה של סגפנים. רבים התיישבו בגליל, בצפת ובטבריה. מושל צפת עודד את העולים ושחררם ממסים. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ושליחים פנו לגולה בבקשת עזרה. עלית החסידים חיזקה את הישוב היהודי. המחלוקת בין חסידי ר' שניאור זלמן מלאדי לר' אברהם מקאליסק הביאה לחיזוק הישוב היהודי בחברון.


עליית החסידים ההמונית לא"י

קודם1 מתוך 4הבא
השתמש ב ← → (חצים) לניווט בדפים

אברהם יערי דעת

תקציר: משנת 1740 היו עליות חסידים: יחידים וחבורות, וביניהם קבוצה של סגפנים. רבים התיישבו בגליל, בצפת ובטבריה. מושל צפת עודד את העולים ושחררם ממסים. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ושליחים פנו לגולה בבקשת עזרה. עלית החסידים חיזקה את הישוב היהודי. המחלוקת בין חסידי ר' שניאור זלמן מלאדי לר' אברהם מקאליסק הביאה לחיזוק הישוב היהודי בחברון.

עליית השיירה הגדולה של החסידים מרייסין ומליטא לארץ-ישראל בשנת תקל"ז (1777) לא הייתה עליית-החסידים הראשונה. כבר בחיי הבעש"ט ובשנות-פעולתו העיקריות, משנת ת"ק (1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, מרבותיו, חבריו, ותלמידיו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד. ומהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כגון הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא, שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הספגנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט. (על עלייתם של החסידים בימי הבעש"ט יש בדעתי לכתוב בפרוטרוט במקום אחר).

החידוש הגדול שבעליית חסידי רייסין בשנת תקל"ז (1777) היה בזה שהייתה כאן עליית המונים, שבראשה עמדו מנהיגי חסידי רייסין, ובזה שבני עליה זו הצליחו לכונן עדה מיוחדת בארץ-ישראל ולהחזיק מעמד כעדה מיוחדת למרות כל הפגעים, בידי שמים ובידי אדם, שבאו עליהם. עלייתם של החסידים, בימי הבעש"ט הייתה עליית יחידים שנמשכה שנים רבות, ואילו עליית חסידי רייסין הייתה ברוב עם ובבת אחת. בימי הבעש"ט עלו בעיקר מפודוליה, ואילו העלייה בשנת תקל"ז הייתה בעיקר מרייסין ורק בדרך נצטרפו אנשים מהגלילות שבהם עברה שיירת העולים.

כמה וכמה גורמים, פנימיים וחיצוניים, נצטרפו לעליית חסידי. רייסין בשנת תקל"ז (1777). שלוש שנים לפני כן, בשנת תקל"ג (1773) נפטר ר' דוב בער המגיד ממזריטש, תלמידו המובהק של הבעש"ט ויורשו בהנהגת החסידות, והחסידים התפזרו על פני כל גלילות פולין ורוסיה והתחילו מתפצלים לכיתות בהנהגת המובהקים מבין תלמידי המגיד. אולם עוד שנה לפני פטירת המגיד, בשנת תקל"ב (1772), יצאה מבית-מדרשו של הגר"א בוילנא ההתנגדות החריפה ביותר לחסידות, בצירוף גזירות וחרמות. התנגדות זו לא הפריעה להתפשטותה העצומה של החסידות בגלילות פודוליה-וולין-אוקראינה גם לאחר פטירת המגיד ממזריטש, אבל הורגשה מאד בליטא וברייסין.

ובמיוחד לאחר פטירת המגיד קשה היה לתלמידיו המובהקים בגלילות ההם, ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם הכהן מקאליסק לבסס את תנועתם שם. הם ניסו לדבר דברי שלום עם הגר"א ונסעו לשם כך במיוחד לוילנה, אבל הגר"א דחם בשתי ידים. אז צף ועלה רעיון העליה לארץ-ישראל, רעיון שהיה טבוע בחסידות מראשית. התהוותה. גס המצב המדיני בפולין בימים ההם גרם לא במעט לעליה. פולין הייתה אז במצב של התפוררות, נקרעו ממנה קרעים-קרעים על-ידי שכנותיה, ובפנים הארץ מרובה האנרכיה, שממנה סבלו היהודים ביותר, והנה פרצה בשנת תקכ"ח (1768) מרידת גונטה, שהביאה לחורבן קהילות רבות והזכירה ליהודי פולין את השחיטות מימי ת"ח ות"ט, אף שהפעם היה תחום הפגיעה מצומצם. שני הגורמים הללו גם יחד עוררו בלב מנהיגי חסידי רייסין את הרצון לעלות עם שיירת חסידיהם לארץ-ישראל,

"לעורר חסד: עליון להתפלל עבור כלל ישראל" (כדבריהם).

ומסתבר שהכוונה הייתה לכונן בארץ-ישראל מרכז לחסידות שתוכל להופיע בפני בני הגולה בכוח סמכותה וקדושתה של ארץ-ישראל.

בראש השיירה עמדו שני מנהיגי חסידי רייסין, ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם הכהן מקאליסק, ואליהם נצטרף ר' ישראל מפולוצק, דרשן נלהב שכבר נשלח בשעתו על-ידי רבו המגיד ממזריטש לעשות נפשות לחסידות בקהילות. תחילה נלווה אליהם גם ר' שניאור זימן מלאדי, אף הוא מתלמידי המגיד וממנהיגי חסידי רייסין, אבל הוא חזר באמצע הדרך, בהגיע השיירה לגבול ואלאכיה, כנראה משום שלא רצה להניח את חסידי רייסין וליטא כצאן ללא רועה.

השיירה עברה את רייסין, וולין, אוקריינה ופודוליה. במוהילב אשר על נהר דנייסטר עברו את הנהר וחצו את ואלאכיה עד עיר-הנמל גאלאץ. משם הפליגו בים השחור לקושטא, ומקושטא הפליגו באוניה אחרת לארץ-ישראל. מקצת משיירת העולים הפליגה באוניה מנמל שבארץ קרים, ואוניתם נטרפה בים, רוב העולים טבעו בים, ורק שלושים עולים ניצלו ונצטרפו לשאר העולים בקושטא.

בדרך מרייסין וער ואלאכיה נצטרפו אל שיירת-העולים יהודים רבים, מהם חסידים ומהם בלתי חסידים שהעפילו לעלות מחמת מצבם הקשה. בגלילות ההם לאחר גזירות גונטה. הללו לא היה בידם אששיו להוצאות-הדרך והיו למשא על מנהיגי החסידים שנאלצו לספק להם

"הוצאות הספינות וכופרי נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם".

הדרך כולה, מיום צאתם מבתיהם ברייסין ועד הגיעם לחוף עכו נמשכה חמשה חדשים. לעכו הגיעה שיירת העולים ביום ה' אלול תקל"ז, וכללה שלש מאות נפש ומעלה, אף שמרייסין לא יצאו אלא כמה עשרות.

העולים לא יכלו להתיישב בירושלים, שבה לא היה אז מקום לישוב אשכנזי גדול וגלוי, מחמת החובות הישנים שחבו האשכנזים לערבים עוד מימי עלית ר' יהודה חסיד, ורק אשכנזים מעטים יכלו ליישב בה, ואף הם רק בהיחבא ובהסתר-פנים. גם בחברון לא היה מקום בתוך תחומי "החצר" הקטנה, שבה ישבו היהודים, לישוב גדול. לא נשאר להם אפוא לעולי רייסין אלא להתיישב בגליל, שבה השתקעו גם רוב העולים שעלו בימי הבעש"ט (ואילו, גיסו של הבעש"ט, ר' אברהם גרשון מקיטוב, התיישב בחברון ואחר-כך בירושלים). ומבין שתי ערי הגליל, התאימה צפת יותר מירושלים להתיישבותם.

צפת עמדה רובה ריקה ושוממה לאחר הרעש בשנת תק"ך (1760), שבע-עשרה שנה לפני עלית החסידים, כי שרידי-צפת המעטים שניצלו מהרעש לא היה בכוחם לקומם את הריסות העיר. גם מבחינה מדינית נשתפר בצפת המצב במקצת בימים ההם. נסתיימו ימי המרידות והמלחמות של השייך הבדוי המורד ד'אהר אל-עמר ובניו, שבאחרית ימי שלטונם בגליל סחטו מהישוב היהודי הדל את שארית הונו לצורכי מלחמותיהם, והשתלט מושל חדש "הבא במאמר המלך", כלומר שליט בפקודת השלטון המרכזי בקושטא, הלא הוא אחמד אל-ג'זר פחה שמקום-מושבו בעכו. יועצו ושר-הכספים של מושל זה היה היהודי הגביר חיים פרחי מדמשק, שהשתדל לסייע לישוב היהודי ככל אשר לאל ידו, השליט החדש היה מעונין לקומם את הריסות צפת, כי לא היה לו עניין בשליטה על חורבות, וידע שיוכל לעשות זאת רק בכוחות רעננים של מתיישבים חדשים נלהבים. הוא נהג אפוא בחסד עם העולים החסידים, עודד אותם להשתקע בצפת, שיחררם מכל מיני מסים, הגביל את כוח המושל המקומי בצפת לנהוג בהם בעריצות והקצה להם מקום בחורבות לבנות עליהם את בתיהם. אין צורך לומר, שלא התכוון בכך אלא לטובתו, כי ידוע ידע שעתיד ישוב חדש זה לשמש לו מקור נכבד להכנסה ולסחיטה.

מרובה הייתה "שמחת החסידים בהגיעם למחוז חפצם, ובלבם אמרו: "זה היום קווינו לו, נגילה ונשמחה בארץ חמדתנו, חמדת הלבבות, משוש הרעיונות, הקדושה בכל מיני קדושות וכל מיני פירות ושאר תענוגי בני אדם וכל חשק המצוות התלויות בה".

 

קודם1 מתוך 4הבא
השתמש ב ← → (חצים) לניווט בדפים

ראה גם...

מערת שם ועבר

המערה בה למד יעקב אבינו 14 שנה.

אחת האגדות הקשורות למקום מספרת כי זהו המקום שבו נתבשר יעקב אבינו ע"י בניו כי בנו יוסף נטרף ע"י חיות טרף, בעוד שהאחים מכרו את יוסף לאורחת ישמעאלים שהיו בדרכם מצריימה.

שם ועבר נחשבו בהיסטוריוזופיה היהודית כמעבירי רעיון המונותאיזם בעולם , לפני הופעתו של אברהם אבינו. שם היה נכדו של נח ועבר היה נינו של נח. במסגרת ההתפתחות של המסורות היהודיות, בתקופה הביזנטית , זוהתה כאן בצפת מערת שם ועבר.

בתורה סופר שיעקב הלך לחרן ובדרך בעוברו בבית אל הוא חלם את חלום הסולם עם המלאכים. בין היום שיעקב עזב את א"י עד ליום שהוא הגיע לחרן, ישנו פער של 14 שנה. המדרש אומר שבזמן הזה יעקב ישב במערת שם ועבר , למד תורה והכין את עצמו להליכה לחרן.