בית » כתבות » היסטוריה » סיפורם של הרי כנען
סיפורם של הרי כנען
מתוך סיפורי צפת - מנחם כהן

איביקור, קריית שרה, נוה אורנים, רמת רזים א', רמת רזים ב', מליבו, רמת מנחם בגין, מצפה
נוף כנרת ועוד - שכונות מרהיבות ביופיין, שובות את העין, מרחיבות ומחממות את לב
הצופים - מכסות את הרי כנען וגולשות במורדות ראש-פינה. בתים מפוארים, בגדלים שונים
ובשלל צורות וצבעים. נוף קסום עוצר נשימה, אקלים מיוחד במינו ואיכות חיים נפלאה. למרבית
התושבים המתגוררים בחווילות המהודרות המוקפות גינות מוריקות ומלבבות נראה הכול כמובן
מאליו, ואינם מעלים כלל על דעתם שרק אתמול הכול היה אחרת. הרי הגליל היו גבעות
שוממות וקרחות, זרועות סלעים אפורים ללא שיח וירק, חשופות לשמש לוהטת בימי הקיץ,
מוכות סערות ומעטה קרח בחורף.

 

סיפורם של הרי כנען

קודם1 מתוך 2הבא
השתמש ב ← → (חצים) לניווט בדפים

סיפורם של הרי כנען
מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן

איביקור, קריית שרה, נוה אורנים, רמת רזים א', רמת רזים ב', מליבו, רמת מנחם בגין, מצפה
נוף כנרת ועוד – שכונות מרהיבות ביופיין, שובות את העין, מרחיבות ומחממות את לב
הצופים – מכסות את הרי כנען וגולשות במורדות ראש-פינה. בתים מפוארים, בגדלים שונים
ובשלל צורות וצבעים. נוף קסום עוצר נשימה, אקלים מיוחד במינו ואיכות חיים נפלאה. למרבית
התושבים המתגוררים בחווילות המהודרות המוקפות גינות מוריקות ומלבבות נראה הכול כמובן
מאליו, ואינם מעלים כלל על דעתם שרק אתמול הכול היה אחרת. הרי הגליל היו גבעות
שוממות וקרחות, זרועות סלעים אפורים ללא שיח וירק, חשופות לשמש לוהטת בימי הקיץ,
מוכות סערות ומעטה קרח בחורף.

למענם ולטובת אלה שאינם יודעים, ובעיקר כהצדעה לזכרם
של החלוצים, אשתדל כמיטב יכולתי להביא את סיפורם של הרי כנען, קורותיהם ותחילת
בנייתם ופריחתם; לפרוע חוב כבוד, הערכה ותודה ליהודי צפת עזי הנפש שנאחזו בעיר
בציפורניהם, בנחישות ועקשנות, ולא נטשוה חרף פרעות, הרג, ביזות, מגיפות ותנאים כלכליים
קשים ביותר; נטורי קרתא אמיתיים שאלמלא עמידתם והקרבתם מי יודע היכן היו עוברים
הגבולות הסורי והלבנוני, וסביר בהחלט להניח ששכונות כנען היו כיום חלק מדרום-לבנון.
עובדה היא שערים בארץ-ישראל שנעזבו על-ידי תושביהן היהודים שינו את פני המדינה
וגבולותיה ועדיין לא באו לפתרון עד היום.

 

סיפורם של הרי כנען מתחיל בשנת 1883. המושבה ראש-פינה עדיין בחיתוליה. בחג החנוכה נסתיימה בנייתו של הבית הראשון ברחוב העליון ונערכה הגרלה לזוכה בו. הזוכים המאושרים, זוג צעיר שעמד ערב נישואיו, החליטו לערוך את חנוכת הבית והחתונה בחגיגה משותפת. אורחים רבים, יהודים וערבים מצפת ומכפרי הסביבה, הוזמנו ליטול חלק בשמחה, חגיגה עליזה וצוהלת כשהיין נשפך כמים. בעיצומם של הריקודים, יהודים וערבים יחדיו, נשמעה לפתע ירייה. כדור נפלט מאקדחו של אחד הצעירים הרוקדים ופגע בבנאי ערבי מצפת, בן למשפחה גדולה ומכובדת, והוא נהרג במקום. אף שהאסון קרה בשוגג וכל המשתתפים היו עדים לכך, נקטעה השמחה בדומייה וברור היה לכולם כי צרה ופורענות צפויות בהקדם. ואכן, ברגע שהידיעה הגיעה לצפת התקבצו מאות ערבים ובקריאות נקם החלו לצעוד לעבר המושבה ראש-פינה, כשהם מזוינים ברובים, גרזנים, חרבות ומקלות. נכבדים מכל העדות, מוכתרים מכפרי הסביבה ותושבי כפר ג'עוני השכן, חצצו והגנו בגופם על תושבי המושבה ובעמל רב הצליחו להרגיע את הערבים החמושים ולהחזירם לצפת, אך לכולם היה ברור שאין זה סוף פסוק. הנכבדים הציעו עריכת סולחה עם משפחת ההרוג, דבר שהיה כרוך בתשלום כופר נפש – סכום כסף רציני ונכבד, שאיכרי המושבה הטרייה לא יכלו לעמוד בו. אחד מראשי הכוללים בצפת, שחיו מכספי תרומה ו"חלוקה", יעץ לוועד המושבה לפנות אל הברון הירש ולבקש עזרה.

הברון מוריס הירש ז"ל נולד בגרמניה בשנת 1831 למשפחה יהודית נכבדה ועשירה, עבר להתגורר בפארים ועסק בסלילת מסילות ברזל באוסטריה, רוסיה, פולניה, צרפת ותורכיה, צבר רכוש והון רב ונחשב לאחד מאדירי ההון באירופה. נורע כיהודי בעל לב חם ונדבן שתרם מיליונים לקהילות היהודיות באירופה, בעיקר בתחום החינוך. הוא בנה והחזיק על חשבונו בתי-ספר רגילים וכן בתי-ספר למלאכה וחקלאות. הברון הירש נענה לבקשה והעביר מיד לראש-פינה את הסכום הנדרש. הסולחה נערכה כדת והמחלוקת חוסלה.

עד לפניית יהודי ראש-פינה לא היתה לברון הירש כל זיקה לארץ-ישראל. הוא התנגד לרעיון הציונות של ד"ר הרצל ולא האמין כי בארץ-ישראל הצחיחה והנחשלת תבוא הגאולה והתקומה לעם ישראל. את התרומה הנדיבה העביר כמצוות פיקוח נפש והצלת יהודים. יחסו לציונות ולארץ-ישראל לא השתנה, אך מעת לעת התעניין בגורלה ושלומה של ראש-פינה. בשנת 1891 יסד את חברת יק"א – באנגלית ראשי תיבות של "חברה יהודית להתיישבות" – שמטרתה לעזור ליהודים להגר מארצות שנרדפו בהם. חברת יק"א רכשה אדמות רבות בארגנטינה ובברזיל מתוך כוונה להקים עליהן מושבות יהודיות העוסקות בחקלאות. שמונה-עשרה מושבות הוקמו בארגנטינה ונמסרו ליהודים שהיגרו מרוסיה. הניסיון לא עלה יפה; לאחר שהמהגרים קיבלו אזרחות, החלו לנטוש את המושבות ואת עבודות החקלאות ועברו להתגורר בערים הגדולות. רק מעטים נשארו לעבוד בחקלאות. הכישלון גרם לברון מפח נפש רב ובשנת 1896 הלך לעולמו, בגיל 65, מותיר הון אדיר לרעייתו הברונית קלרה, ילידת בלגיה, בת למשפחת בנקאים יהודים עשירים בזכות עצמם.

הברונית המשיכה לתרום סכומים גדולים לקרנות שנוסדו על-ירי הברון לצדקה, ואף הוסיפה עליהן. היא פתחה ברחבי גאליציה בתי-ספר לבנות, והחזיקה אותם על חשבונה, ובכלל זה כלכלה ולבוש לכולן. בשנת 1898 פנתה משפחה ערבית עשירה מלבנון אל הברונית בהצעה למכור לה את אדמות הר כנען החל ממורדות כפר ביריה ומורדות כפר עמוקא – שטח ענקי שהגיע עד לגבולות הכפר ג'עוני. את האדמות שבבעלותם הציעו במחיר זעום ומגוחך, העיקר להיפטר מאדמות הטרשים הצחיחות שלא צלחו בידם לשום מטרה. כשהוברר לברונית כי האדמות המוצעות שכנות למושבה ראש-פינה שהיתה חביבה על הברון, החליטה לראשונה לחרוג מתפיסת עולמם שלא להשקיע בארץ-ישראל, ולבצע את הרכישה – תוך אמונה שזה היה בוודאי רצונו של הברון, וכך היה נוהג אילו היה בחיים. הברונית לא זכתה לראות בהשלמת העיסקה, שכן הלכה לעולמה בראשית שנת 1899, אבל דאגה שחברת יק"א תשלים את הרכישה וזו אכן התבצעה. הברונית, נדבנית מפורסמת בזכות עצמה, הותירה בצוואתה חמישים מיליון פראנק למטרות צדקה שונות לקהילות יהודיות בגולה, ונוסף לכך – גם זה בפעם הראשונה – שני מיליון פראנק לבתי-ספר יהודיים בירושלים. יהי זכרם ברוך.

חברת יק"א המשיכה לפעול גם לאחר מותם של הברון והברונית, ומכספי הירושה האדירים קנו ליהודים קרקעות בקנדה ובארצות-הברית, תוך התעלמות מרעיון הציונות. אך למרות השקפתם העניקו מעת לעת סיוע למושבות משמר הירדן ונס ציונה, וזאת בהשראת התרומה שהעניק הברון הירש לראש-פינה.

בשנת 1899 העביר הברון רוטשילד את כל המושבות והמפעלים שיסד ליק"א, ובשנת 1923 הוסכם בין הברון רוטשילד ויק"א כי כל מפעל ההתיישבות שלו בארץ-ישראל יעבור ליק"א ולטיפולה. שם החברה הוסב לפיק"א, וזו המשיכה לסייע למושבות, הקימה מוסדות ומפעלים ובהם טחנת הקמח הגדולה בחיפה. רק בשנת 1957 הפסיקה פיק"א לפעול בארץ- ישראל והעבירה את כל נכסיה הרבים לידי מדינת ישראל וממשלתה.

וחזרה להר כנען שלנו. סמוך למועד שבו רכשה יק"א את אדמות כנען, כבר בתחילת 1900, פנו מספר יהודים מצפת וביקשו לרכוש חלקות אדמה בודדות. יק"א דחתה את כל הבקשות בטענה שלא תסכים למכור חלקות אדמה לבודדים, אלא אם יתאגדו לחברה. בשנת 1901 נעשה ניסיון נוסף שנדחה גם הוא. ההתלהבות פגה והצטננה והתכניות הוקפאו. בשנת 1908 פנתה קבוצה אחרת של יהודי צפת, בראשות מר שמולקה וקסלר ז"ל, בבקשה שיק"א תעמיד לרשותם חלקת אדמה בביריה להקמת יישוב חקלאי – וגם בקשה זו לא נענתה.

בשנת 1914, בעידודו של מר זלמן לבונטין ז"ל, ממנהלי בנק אפ"ק (בהמשך לאומי) ומנכבדי היישוב בארץ-ישראל, הצליחו סוף סוף מספר יהודים מצפת להקים אגודה בשם "אגודת בוני בתים" שמטרתה בניית שכונת גנים מחוץ לעיר צפת, אבל בינתיים פרצה מלחמת-העולם הראשונה והאגודה התפרקה.

**********************

מלחמת-העולם הראשונה על מוראותיה וסבלותיה הנוראים הסתיימה. ממשלת המנדט הבריטי באה במקום השלטון העותמאני העריץ והאכזר, שהתעמר ודיכא במשך שנים ארוכות באכזריות את תושבי הארץ – יהודים וערבים כאחד. הרעב הכבד והמגיפות פגעו קשות ביהודי צפת והותירו בה את אותותיהם. כחמשת אלפים מיהודי העיר נספו מרעב ומחלות, לא נותרה משפחה אחת שלא ידעה שכול. רבים היגרו לארצות ניכר לשבור שבר ולחפש עתיד ותקווה. הנשארים בחיים, מלקקים את פצעיהם, החלו בניסיונות להתאושש ולהשתקם. רעיון ההתיישבות התעורר מחדש. חלום היציאה למרחב מתוך הסימטאות הצרות, הצפופות והמעופשות שריח המוות עדיין עמד בהן, גבר ביתר שאת.

מספר יהודים ובראשם טוביה אונגר, ולוויל (זאב) פרל, אידל (יהודה) מיברג ז"ל ואחרים, הקימו אגודה בשם "צופיה" (שילוב של צפת וציפייה) ושבו ופנו ליק"א בבקשה כי תמכור להם קרקע לבנייה. הפעם, כנראה מתוך התחשבות והבנה למצבם הנואש והסבל הנורא שעברו, נענתה בקשתם בחיוב וחלקות אדמה בכנען א' עברו לבעלותם. הצלחת "צופיה" עודדה יהודים נוספים. יעקב קלך, אלתר שטרן ודוד קורן ז"ל מצפת, משפחות שולמן, דוד תדהר, ונציה ועוד מתל-אביב, יסדו אגודה בשם "הרחבת הישוב" וחברת יק"א מכרה להם את מרבית הקרקעות בכנען ב'. כל חבר באגודה החדשה שילם חמישים לירות (פונט) בתמורה לחמישה דונם קרקע. ברשותי פנקס חבר ב"הרחבת הישוב" משנת 1923, על שם סבי המנוח ר' צבי הוטקיס הלוי ז"ל, ובו פירוט ומועד התשלומים ותעודה המעידה ומאשרת כי הוא בעליה של חלקה בת חמישה דונמים בשלמות. (משום מה, בלי שאצליח לברר ולהבין מדוע, הצטמצמה החלקה במרוצת השנים לשני דונמים וחצי בלבד.)

השמחה והצהלה לא ידעו גבול. הנה סוף סוף יתגשם החלום להתגורר בחיק הטבע באוויר צלול. אך ההתלהבות היתה מוקדמת מדי. ממשלת המנדט הבריטי – הנאורה, הדמוקרטית וה"נייטרלית" – סירבה לאשר תכניות בנייה, בטענה שהערבים מתנגדים בתוקף לבנייה יהודית ואישור התכניות עשוי להביא לתקריות אלימות ולסיכון שלום הציבור. הערבים, שכלל לא חשבו ולא העלו על דעתם את האפשרות שאפשר למנוע בנייה מבעליהן החוקיים של קרקעות – הבינו את הרמז, "קנו" את הרעיון והחלו להגיש עצומות התנגדות תוך השמעת איומים להפרעות סדר ולהתפרעויות, מספקים "הכשר" לעמדת השלטונות. הבעלים היהודים וחברת יק"א, בתמיכת הנהגת היישוב ובסיוע עורכי-דין, הגישו ערר בניסיון לשנות את הגזרה, אך נדחו שוב ושוב בכל הערכאות.

למען הוסף חטא על פשע, אישרה הממשלה לערבי לאומני קיצוני, צורר יהודים מושבע וידוע לשימצה – עורך-הרין סובחי אל חדרא – לבנות בית גדול ומפואר, מנקר עיניים, בצלע הר ביריה, על שטח אדמה שנוי במחלוקת, ספק בבעלות יהודית, במקום נישא המשקיף לעבר הרי כנען, וזאת במטרה מופגנת להכעיס ולהתגרות. בינואר 1948 פוצצה יחידת חבלנים את ביתו על יושביו, כנקמה על השנים שבהן פרע רבות ביהודים.

קודם1 מתוך 2הבא
השתמש ב ← → (חצים) לניווט בדפים

ראה גם...

ראשיתו של הדפוס העברי בצפת


שושנה הלוי דעת

תקציר: הדפוס הראשון בארץ הוקם בצפת בשנת של"ז ע"י המדפיס מפראג ר' אליעזר בן יצחק אשכנזי, שלפני עלותו ארצה הדפיס ספרים גם בלובלין וגם בקושטא. דפוס זה התקיים עד שנת שמ"ז. אחרי הפסקה של 245 שנה נתחדש הדפוס בצפת, ע"י ר' ישראל בן אברהם ב"ק, מדפיס אומן ובעל ניסיון, שעלה מברדיצ'וב, והביא עמו מכבשי דפוס וכל הדרוש ליציקת אותיות ולכריכיה.