בית » כתבות » היסטוריה » מלחמת העצמאות
מלחמת העצמאות
מתוך סיפורי צפת - מנחם כהן

תושבי צפת היו נצורים, מורעבים, ללא חשמל וללא מים - שכן הערבים שהברזים היו בשליטתם
ניתקו אותם - ללא תרופות ומכשור רפואי אלמנטרי, ותחמושתם הולכת ואוזלת.

ביום 13.12.1947 ירד מנחם מזרחי בן ה18-, נער חביב, אהוב על הכול ואמיץ לב, אל השוק
הערבי, כביכול למסור את בגדיו לגיהוץ כפי שנהג בכל שבוע. הוא נצטווה על-ידי מפקדת
ההגנה לפקוח עין, לרחרח, לאסוף ידיעות ולברר תכונות מיוחדות או הכנות להתקפה ערבית.
מנחם, שהשפה הערבית היתה שגורה בפיו, סמך על ידידיו וידידי אביו הרבים שנהגו להתארח
בביתם, והאמין כי לא יפגעו בו. אך הידידים הוכיחו את "גבורתם" הרבה ואומץ לבם. עשרות
ערבים, חיות טרף שפלים, התנפלו על הנער היהודי הבודד ורצחוהו באכזריות. גופתו של
מנחם לא נמצאה עד היום. מותו של מנחם - הקורבן הראשון של מלחמת השחרור - הכניס
את כוחות המגן לכוננות וחיי רבים נחסכו בזכותו. לאחרונה הסבו את שם הרחוב שבו נרצח
לרחוב "מנחם מזרחי".

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות
מתוך סיפורי צפת – מנחם כהן

תושבי צפת היו נצורים, מורעבים, ללא חשמל וללא מים – שכן הערבים שהברזים היו בשליטתם
ניתקו אותם – ללא תרופות ומכשור רפואי אלמנטרי, ותחמושתם הולכת ואוזלת.

ביום 13.12.1947 ירד מנחם מזרחי בן ה18-, נער חביב, אהוב על הכול ואמיץ לב, אל השוק
הערבי, כביכול למסור את בגדיו לגיהוץ כפי שנהג בכל שבוע. הוא נצטווה על-ידי מפקדת
ההגנה לפקוח עין, לרחרח, לאסוף ידיעות ולברר תכונות מיוחדות או הכנות להתקפה ערבית.
מנחם, שהשפה הערבית היתה שגורה בפיו, סמך על ידידיו וידידי אביו הרבים שנהגו להתארח
בביתם, והאמין כי לא יפגעו בו. אך הידידים הוכיחו את "גבורתם" הרבה ואומץ לבם. עשרות
ערבים, חיות טרף שפלים, התנפלו על הנער היהודי הבודד ורצחוהו באכזריות. גופתו של
מנחם לא נמצאה עד היום. מותו של מנחם – הקורבן הראשון של מלחמת השחרור – הכניס
את כוחות המגן לכוננות וחיי רבים נחסכו בזכותו. לאחרונה הסבו את שם הרחוב שבו נרצח
לרחוב "מנחם מזרחי".

הרובע היהודי בצפת היה מוקף עמדות הגנה שחולקו לקטעים. בעמדות שהו מרבית המגינים,
אך לכל קטע היתה כיתת משמר נע (מ"ן) שתפקידה לסייר באזור הקטע, לבחון תנועות חשודות
ובעת הצורך לחוש לעזרת עמדה מותקפת. פרג' (יהושע) אוחנה השתייך למ"ן קטע ה', אחד
הקטעים הקשים והמותקף ביותר שדרכו נעשו ניסיונות אין-סוף לפרוץ לרובע היהודי הקטן,
ניסיונות שנהדפו כולם תוך הסבת אבידות כבדות לאויב. ביום 21.2.1948 ערך המ"ן את הסיור
הרגיל וחזר לעמדת המרכז המסחרי. דקות ספורות לאחר שהגיעו, החלה התקפה קשה על
העמדה. ירייה פגעה בראשו של פרג' והוא נהרג במקום. פרג' היה החלל הראשון שנהרג בתוך
עמדה. פרג' – צעיר חביב, נמרץ, מלא חיים, אמיץ ועז נפש – הצטרף בגיל צעיר מאוד
לשורות ההגנה ובמסגרתה עבר אימוני נשק ושדאות, ועם תחילת הכוננות והמתיחות הוצב
כלוחם במשמר הנע. מותו הותיר את חבריו המומים ומתקשים להאמין כי פרג' שאך לפני רגע
עמד ביניהם – נפל ואיננו. מפקד הקטע, בנימין גייגר – מטובי המפקדים בעיר ומן האמיצים
בהם – שנכח אף הוא בעמדה, התעשת מהר והחל לעודד ולהרגיע את הלוחמים כשהוא
ממריצם להמשיך בלחימה בעת שההתקפה נמשכת במלוא עוזה.

מנפילתו של פרג', בתוך עמדה מבוצרת, הופקו לקחים, ובמחיר קורבנו ניצלו לוחמים
רבים. לווייתו של פרג' נערכה תחת אש כבדה שסיכנה את המשתתפים הרבים. לאחר שבוע
האבל הכבד שהשתרר בעיר ערכו לזכרו מפקד מיוחד, והמ"ן האזורי נקרא על שמו. פרג', אהוב
על כל מי שהכירו, נשאר חקוק בלב רבים. יהי זכרו ברוך.

 

 

ימים ולילות ארוכים כמעט ללא שינה עמדו תושבי צפת על נפשם ולחמו על חייהם. העיר הופגזה ללא הפוגה בכל שעות היממה, הפגזות שהפילו חללים מקרב לוחמים ואזרחים כאחד.
מלון "מרכזי", על גבול הרובע הערבי, היה העמדה החשובה ביותר בהגנת העיר וספג את מרבית האש. הערבים, כמו מגיני העיר, ידעו כי פריצת מלון "מרכזי" פירושה נפילת העיר לידיהם. המגינים והלוחמים במקום, בפיקודו של יצחק מיכר (מייברג) -. כמו כל המגינים האמיצים ביתר העמדות, שכולן היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של מאות לוחמים ערבים – לחמו בחירוף נפש ועצרו בגופם כל ניסיון פריצה. באחת ההתקפות נהרג עמישלום מליקובסקי הי"ד.
ביום עזיבת הבריטים, 16.4.1948, כשרוח הלוחמים נפלה פלאים והמצב נראה נואש – טיפס רפי אדרעי הי"ד, לוחם אמיץ ועז נפש, על תורן גבוה מעל גג המלון, ותלה דגל כחול- לבן כשהערבים בחמת זעם יורים לעברו אלפי כדורים. למרבה המזל ובדרך נס ופלא לא פגעו בו. מראה הדגל הלאומי המתנוסס הפך כבמטה קסמים את מצב הרוח וחיזק את תחושת העמידה בכל מחיר, למרות שהבריטים מסרו לפני עזיבתם את כל עמדות המפתח לידי הערבים – עובדה שהפכה את המצב לקשה ומסוכן ביותר.
רפי אדרעי היה בחור צנוע, חביב ואמיץ, שהמילה פחד לא היתה מוכרת לו. קפיץ דרוך שהופיע תמיד במקום סכנה ועזר לחלץ ממצבים כמעט אבודים. סייר מעולה שהכיר את כל שבילי הגליל כאח כף ידו. הוביל את יחידת הפלמ"ח שהרגה את אבו ג'מיל ואחר כך את החבלנים שפוצצו את ביתו של עורך-הדין סובחי אל חדרא.
לאחר שחרור העיר הצטרף רפי אדרעי לכוחות הפלמ"ח שירדו לנגב לבלום את הצבא המצרי המתקדם. באחד הקרבות הקשים והמרים נפל רפי. זכרו ואומץ לבו הבלתי רגיל נשארו חקוקים בלב כל תושבי העיר, ודמותו המניפה את הדגל הלאומי ברגע הקשה ביותר של המלחמה הפכה למופת ולסמל עמירת הגבורה ההירואית של צפת. יהי זכרו ברוך.

בשכנות למלון "מרכזי" היה המיסיון הסקוסי. בראשו עמד גלזר, יהודי מומר. ערב עזיבת הבריטים, כשהעיר כבר היתה נתונה במצור, נתעוררה בגלזר הנשמה היהודית, והוא יצא לרחוב כשהוא בוכה וצועק: יהודים הצילו את נפשותיכם, רחמו על ילדיכם, האנגלים מוכנים לפנות אתכם, אם תישארו תיטבחו כולכם. מובן שאיש לא נענה ל"דאגתו" של גלזר, אבל הוא ומשפחתו נעלמו מהעיר יחד עם הבריטים.
בניין המיסיון, שנשאר ריק, הטריד את מטה העיר בראשות מאיר מיבר, שכן חששו פן יפלשו לתוכו ערבים ויהיו בקירבה מסוכנת ומאיימת לעמדת מלון מרכזי.
חוליה קטנה בפיקודו של דודו טויסטר נכנסה לבניין, אבל מאחר שהמבנה לא היה מוגן והיה חשש שהערבים יפוצצו אותו על יושביו, ניתנה לחוליה הוראה לשוב למלון מרכזי. לפני שהתפנו פיזרו במקום מספר מוקשי נעל, כפי שהורו להם לעשות. בשעות הלילה נשמעו זעקות אימים וכאב והערבים ברחו משם כשהם מותירים חלקי רגליים ונשק. מאחר שברשותנו לא היה מספיק חומר לפיצוץ הבניין, גרמו אנשי המטה במבצע הטעיה מבריק ומתוחכם לכך שהערבים עצמם פוצצו את הקיר הדרומי שגבל עם בניין המשטרה, והשאירו על כנו את הקיר הצפוני אשר שימש כקיר הגנה לעמדת המלון.

יגאל אלון הבין שהתושבים קרבים לנקודת שבירה והחליט להיחלץ לעזרה. המשימה הוטלה על משה קלמן ז"ל, מפקר הגדוד השלישי של הפלמ"ח. המטרה היתה לנסות ולהשתלט על מספר עמדות מפתח – בניין המשטרה, בניין בית החרושת "שחל", ובעיקר על פסגת המצודה החולשת על כל הרובע היהודי.
בבוקר ה1948- 2.5. הופתעו האנשים בעמדות לשמוע שירה בעברית. היתה זו מחלקה אחת של הפלמ"ח, בפיקודו של אלעד פלד, שבדרך לא דרך עלה בידה להסתנן לעיר המוקפת והמסוגרת מכל עבריה. הופעתם של אנשי יחידת הפלמ"ח בצפת העלתה פלאים את רוח הלוחמים וחיזקה את תקוותם של תושבי העיר המותשים.
עוד קודם לכן, ב1.5.1948-, תקפו לוחמי הפלמ"ח את כפר ביריה הסמוך במטרה לחסל צלפים שהטרידו וצלפו לעבר הרובע היהורי בצפת וגרמו לאבידות. תושבי עין א-זתון השכנה, גיבורי התהילה והחיל, מודעים לחשבון הדמים הממושך, חששו שינסו להיפרע מהם, לא התמהמהו, קמו כאיש אחד וברחו מבלי שנורתה לעבר הכפר אפילו ירייה אחת. בריחתם של תושבי עין א-זתון, בהם מאות לוחמים מבני הכפר מתוגברים במתנדבים מבחוץ ומצוידים במיטב הנשק, השפיעה קשות על ערביי צפת וללא ספק תרמה רבות להחלטתם לברוח.

בליל 6.5.1948 בחצות החלה המערכה הראשונה לשחרור העיר. זאב כהן התנדב לשמש סייר ומדריך בחוד הכוח שפרץ לעבר המצודה – יעד קשה ומבוצר, מתוגבר בחיילים סורים, מתנדבים חמושים בנשק, בתחמושת וברימונים ללא הגבלה. הכוח הפורץ נתקל באש צפופה ונוראה. שישה לוחמים, בהם זאב, נהרגו במכת האש הראשונה. למעלה מעשרים נפצעו והם נאלצו לסגת כשגופתו של זאב נותרה במקום.
זאב כהן הי"ד, צעיר מוכשר ומשכיל, רציני וקר רוח, לוחם אמיץ ללא חת, סייר מעולה שהגליל ושביליו נהירים לו ככף ידו, ניחן בזיכרון מדהים. ערב מלחמת השחרור נשלח במסווה של קורא מונים של חברת החשמל לבתי ערבים, במיוחד לאלה הגובלים ברובע היהודי. בכוח זיכרונו המופלא ובחושיו החדים חרט במוחו כל בית שממנו נשקפה סכנה, וכשחזר שירטט מפה שנתגלתה כמדויקת ביותר והיתה לעזר רב במערך ההגנה של העיר.
בליל 14.2.1948 – לילה סוער, קר וגשום – הוביל בחשכה יחד עם חברו אבישי שמול ז"ל יחידת פלמ"ח אל הכפר סאסא, כפר גדול מוקף כפרים ערביים רבים ומרוחק למעלה מעשרים קילומטר מצפת. בהליכה מפרכת וקשה, בעלטה ובדממה מוחלטת, הגיעו לכפר, פוצצו מספר רב של בתים וחזרו לצפת כשהם שוב עוברים קרוב לכפרים ערביים. הפעולה הנועזת זרעה בהלה ופחד בלב כל הערבים בארץ, שכבר לא חשו בטוחים אפילו בכפרים מרוחקים, ונאלצו להקצות לוחמים רבים להגנתם.
רק כשבוע לאחר שחרור העיר הצליחו לגלות את גופתו של זאב, מתחת לגל אבנים מכוסה סיד. זאב כהן הי"ד הובא לקבורה בטקס צבאי מלא, כיאה לגיבור לאומי. אבל כבד ירד על תושבי צפת, שאהבוהו והוקירוהו מאוד. זכרו הקדוש נשאר נצור בלב כולנו. יהי זכרו ברוך.

 

בניין בית-הספר המקצועי היה תחילה בית אכן גדול מוקף חצר, ליד בית החולים דאז ומול
בניין העירייה כיום. מאוחר יותר היה על המצודה, והפך בתחילת המלחמה לעמרה קדמית
והיה למטרה מתמדת של ניסיונות ערבים לפרוץ לתוכו. כאשר המצב הפך לבלתי נסבל והיה
חשש כבד כי יצליחו לכבשו, הוחלט לפנותו בליל 7.5.1948, אך לא לפני שהוטמנו בו מוקשים
ומטעני חבלה. אלה התפוצצו בעת שהערבים פרצו לתוכו למחרת בקולות שמחה וצהלה –
שהפכו עד מהרה ליללות כאב, ורבים מהפורצים נהרגו ונפצעו. על חורבות.הבניין הוקם מלון
"רון".

בליל 9.5.1948 החלה המתקפה השנייה והגורלית על עמדות המפתח, והפעם הצליחו לכבוש
את המצודה ואת בית שלווה. את הבניין שהיה מלון "בית שלווה" אילצו הבריטים לפנות
מיהודים עם תחילת פעולות האיבה, תוך הבטחה שהם יקימו בו עמדה מאוישת על-ידי שוטרים
אנגלים, שתחצוץ בין הרובע הערבי לרובע היהודי; אך זמן קצר אחר כך מסרוהו לידי הערבים,
כפי שעשו בכל עמדות המפתח בעיר.

יחידת פלמ"ח בפיקודו של אברהם ליכט הי"ד תקפה את הבניין המבוצר. אברהם ליכט היה
לוחם מעולה, עז נפש ואמיץ לב, והיעד שהסתער עליו עם מחלקתו היה יעד מבוצר היטב ובו
כחמישים לוחמים, בהם חיילים סורים ועירקים מצוידים במיטב הנשק. תוך קרב קשה פנים אל
פנים, מחדר לחדר, הצליחו הלוחמים לכבשו תוך זמן קצר; אך למרבה הצער והכאב נהרג
אברהם ליכט, ההרוג היחיד בפעולה זו. אברהם ליכט ז"ל, בחור בלונדיני גבוה וחסון, הגיע
לצפת בראש מחלקת פלמ"ח יחד עם אלעד פלד יבל"א. אברהם נתחבב על תושבי העיר,
ובמיוחד על בנותיה, ונקרא בשם "אבו שנוב" בשל שפמו המזדקר. יהי זכרו ברוך.

הכוח נערך עתה לקרב העז והממושך ביותר, לכיבוש שני בנייני המשטרה – מבצרי בטון
מוקפים חומות ומאוישים במאות לוחמים. הפעולה נמשכה עד שעות הבוקר המוקדמות, וב10-
במאי היו העמדות בידינו.

ב11- במאי, להפתעת כולם, החלו אנשי העמדות הפונות לצד מערב לדווח על שיירות
ארוכות של אנשים נמלטים דרך הוואדיות לעבר מירון. הערבים החלו נוטשים את העיר, כשהם
מותירים סירי מזון על הכיריים וספלוני קפה שטרם הספיקו לסיים את שתייתם.

ימים אחדים התהלכנו כמוכי הלם, צובטים את עצמנו כדי להאמין לבלתי ייאמן, שבים
ושואלים כיצד קרה הדבר; הייתכן שאמנם היינו עדים לנס שהתרחש מול עינינו ממש, נס
שתמיר חשבנו שקיים באגדות בלבד?

חשוב לציין כי למרות המצב הקשה לא עזב אפילו אחר מתושבי צפת את העיר. התושבים
הסכימו עם החלטת ראשי הקהילה, ולא נענו לקריאת הבריטים לפנות לפחות נשים, ילדים
וחולים. בניגוד למקומות אחרים בארץ – בצפת נשארו כל תושביה במשך כל ימות המלחמה
ואיש לא ניסה למלט את עצמו.

מעל יובל שנים חלפו מאז, וככל שהדבר יישמע מוזר – מה שנחרט בזיכרוני יותר מכול
הוא הדממה שהשתררה לפתע, דממה רועמת ומרעישה יותר מרעש שריקות מאות אלפי כדורים
ופגזים שהומטרו עלינו, רעש שהתרגלנו לחיות עמו – ופתאום השקט הזה שהפחיד וצרם
וקשה היה לשוב ולהסתגל אליו. אין ספק ששום אדם בעולם – סופר, מחזאי או תסריטאי, ולו
בעל הדמיון הפורה ביותר – אינו מסוגל לתאר את ההרגשה, אלא אם היה באותו מעמד וחש
על בשרו את התחושה.

ניתן לרכוש את הספר בכתובת מאיל [email protected] או בטלפון 0544772969.

 

ראה גם...

ראשיתו של הדפוס העברי בצפת


שושנה הלוי דעת

תקציר: הדפוס הראשון בארץ הוקם בצפת בשנת של"ז ע"י המדפיס מפראג ר' אליעזר בן יצחק אשכנזי, שלפני עלותו ארצה הדפיס ספרים גם בלובלין וגם בקושטא. דפוס זה התקיים עד שנת שמ"ז. אחרי הפסקה של 245 שנה נתחדש הדפוס בצפת, ע"י ר' ישראל בן אברהם ב"ק, מדפיס אומן ובעל ניסיון, שעלה מברדיצ'וב, והביא עמו מכבשי דפוס וכל הדרוש ליציקת אותיות ולכריכיה.