| איתי פרל: חוזר הביתה, מרגיש מוזר |
 |
 |
| כתבות - יוצאי העיר | |||
| מאת צפת.נט | |||
| שני, 02 פברואר 2009 21:48 | |||
מדהים כמה מהר התרגלתי לחיים החדשים האלה בדרכים, עד כדי כך שזה פשוט הזוי להיות פתאום בבית. כשאני אומר בית אני מתכוון לצפת, מקום שאני לא גר בו כבר עשר שנים. מוזר. כשאתה בתנועה, והקילומטרז' נערם ותופח על לוח השעונים, משהו בתפיסת הזמן משתנה. יש תחושה שהחוויה המצטברת ביום אחד בטיול הזה שווה, מבחינת מקום בהארד דיסק של המוח, לשבוע.   לא מעט לאורך הטיול שאלו אותי מאיפה אני ואני עונה "צפת" או "הר כנען" בלי היסוס. רק חודש עבר ואני חושב על תל אביב כאילו היתה תקופה פרה-היסטורית, או פאזה מוזרה שעברתי. מה עשיתי שם? מי הייתי כשהייתי שם ? ואיזה מן איש אני שמרגיש הכי שייך בבית קפה של תחנת דלק בכביש צדדי, איש שבעיר בה הוא גר שנים עדיין מרגיש כאורח, וזר בית בו גדל. יום עצל וארוך עובר עלי, מלפני מאחוריי ומצדדיי, לקראת סופו גררתי את עצמי לקפה שכונתי בראש פינה. שולחן של שלוש בחורות נראו לי מוכרות מהתיכון, אמרנו שלומות קצרות והן אומרות שיגיעו להופעה מחר בג'וליאן. אני מבסוט ומתיישב ליד שולחן בחוץ.  צפת צילום: חיים יוסף ורוני פרל הקור של ראש פינה הוא קור נסבל, בטח למי שירד עכשיו מפסגת הר כנען המצוננת. זוג יושב בשולחן לידי, לא נראה לי שהם ביחד. איכשהו בראש פינה (ואולי זה אני) זה ישר נהיה "מאיפה אתה" ו"אתם מקומיים? מכירים את ההוא?" וכמובן שהם מכירים את ההוא, הם היו איתו בצבא או למדו איתו בבית ספר, הם עבדו איתו בעגלות בלוס אנג'לס ונרשמו איתו ל BA כללי בתל חי. אבל, כמוהו, לא הלכו ללמוד בסוף. מה הלחץ. וכמו ההוא, גם הם ממלצרים בינתיים וחזרו לגור עם ההורים רק לתקופה קצרה, חושבים אולי ללמוד לנגן על דיג'רידו ומתים על תל אביב אבל לא מבינים איך אפשר לגור שם. לא רוצים עוד להתחייב לכלום אבל מתמידים ביוגה ומדברים על אולי לחזור להודו שוב, הפעם לצפון. >> האיש שלא אוהב מילים כמה סיגריות מאוחר יותר מצטרף עוד בחור שסיים משמרת בקפה, מניח את הסינר על משענת הכסא ומדליק אחת בחיוך, "אתה איתי." הוא קובע. אני מהנהן, "אני לא בא להופעה שלך מחר..." אני מתגבר על התימהון ושואל למה. והוא מסביר בעקשנות "אני לא אוהב מילים". אחרי כמה מנגינות אינטואיטיביות חסרות צורה שהמציאו את עצמן ברגע שנוגנו, מצטרפים עוד שני בחורים, אחד עם גיטרה ספרדית, ואני קולט שכמעט לא הוצאתי מילה מהפה כל הערב, מבט לכאן ולכאן ואנחנו מוצאים איזו סביבה קצבית להיזרק עליה, מחפשים עד שעולים על איזה גל, ישבנו בחצי עיגול בצדדים סביב האש שאליהם העשן מהמדורה לא נושב. הבחורה רכת השיער יושבת במרכז המעגל, רגעים ארוכים בעיניים עצומות והיא מהנהנת ומתענגת כאילו כל זה נעשה לכבודה. והיא לא טועה או משלה את עצמה. כשהקפה רותח מגישה לנו אותו כמו פרס. לא נראה לי שהם ביחד. אני חושב על זה אבל לא שואל. אני מרגיש זר ומבוגר מכדי להתאהב.  החורשה ליד הבית צילום: חיים יוסף ורוני פרל ממלמלים ליאונרד בלילה הלילה מעמיק ולאט לאט מתפזרים האנשים, אני לא ממהר לשום מקום, פתאום זה רק אני וילדת הפרחים בין עצי הזית, היא מרגישה בנוח לידי. רק הכרנו לפני שעתיים או שלוש. אני קם להתעסק באש, מאכיל את מגש הגחלים בעוד כמה ענפים שבורים ועוזר לה להחזיק עוד קצת ולחמם אותנו. ההופעות הבאות:
|
